השוטר שנהפך למלווה של הנשמות

הוא היה אחד מקציני-המודיעין הקשוחים ביותר של משטרת-ישראל, אך דווקא כשפשט את המדים, גילה דני בלוריאן (70) את שליחותו האמיתית. בשיחה פתוחה, בקול רגוע ובמבט ישיר, שאינו נרתע מהמוות, הוא מספר על ההתנדבות בהוספיס, על הספר שמאגד את חרטותיהם של החולים הסופניים ועל הזוגיות עם מיכל – לשעבר אשת שירות הביטחון הכללי (שב"כ) – שמלווה אותו בנתיב, שבו רובנו פוחדים לפסוע.

מאת: מאיר חוטקובסקי

תאריך: 08/07/2026

מפענוח פשיעה לפענוח הנפש
דני בלוריאן אינו נראה כמי שבילה את רוב חייו הבוגרים בחדרי-חקירות, או במעקבים חשאיים. יש בו שלווה פנימית וקול רגוע, שמהפנט את בן-שיחו. הוא מישיר מבט ומקשיב בריכוז, ששמור רק למי שלמד ש"הקשבה אקטיבית" אינה רק טכניקה, אלא דרך-חיים.

בלוריאן, שפרש ממשטרת-ישראל בדרגת סגן-ניצב, לאחר שמילא שורה של תפקידים בכירים במודיעין, כולל קצין-המודיעין של מחוז תל-אביב, תכנן בכלל גמלאות של צילום וגילוף בעץ. "הכול קרה במקרה, או שלא במקרה", הוא מחייך. "התכנון היה להתנדב קצת עם קשישים ולעסוק באמנות, אך איכשהו הגעתי לקורס ׳ליווי רוחני למצבים של סוף-חיים׳."

מאז, כבר 12 שנים שבלוריאן אינו נח. הוא מתנדב בהוספיס בתל-השומר, במחלקות אונקולוגיות בבילינסון ובשניידר ובמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

"תמיד יש בי פחד, שלא תחסר שם הענווה. אני משתדל, שזה לא ייקח

אותי למקומות לא טובים של גאווה."
בשנת 2025 זכה פועלו של בלוריאן בהכרה הלאומית הגבוהה ביותר: הוא נבחר לקבל את אות-הנשיא להתנדבות על "טיפול מסור וחומל באלפי חולים בישראל". בנימוקי הפרס נכתב, כי בלוריאן מהווה "אוזן-קשבת למטופלים, ומביא להם אור, תקווה ונחמה ברגעים הקשים ביותר."

הדרך לקבלת האות הייתה מפתיעה לגביו– אשתו, מיכל, וחברו הטוב ביותר יזמו את הגשת המועמדות, מבלי שידע על כך דבר. "לא ידעתי כלום!", מספר בלוריאן על הרגע, שבו נודע לו שנבחר. "היה טקס מרגש מאוד בבית-הנשיא בספטמבר 2025. זה נותן הרגשה טובה, שמעריכים את העשייה שלך, אך, מצד שני, תמיד יש בי פחד, שלא תחסר שם הענווה. אני משתדל, שזה לא ייקח אותי למקומות לא טובים של גאווה." נוכחותו במחלקות הרגישות אינה רק מעשה אישי של חסד, אלא תרומה עמוקה לחוסן החברתי של ישראל.

"להיות ליד עמיה ליבליך ולפגוש אותה– זה היה חסד אלוהי מבחינתי!"
התפנית המשמעותית ביותר בדרכו של בלוריאן לאחר הפרישה החלה במפגש עם עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה וסופרת. בלוריאן, שהעריץ את עבודתה של ליבליך במשך עשרות שנים, וקרא את ספריה, ראה בה דמות להשראה. "להיות ליד עמיה ליבליך ולפגוש אותה– זה היה חסד אלוהי מבחינתי!", הוא משתף בהתרגשות.

הקשר נוצר, כשליבליך פרסמה הזמנה למפגשי "קפה מוות"– קבוצות שיחה המוקדשת לסוגיית המוות. בלוריאן כתב לה על התנדבותו בהוספיס, והיא בחרה בו לקבוצה השלישית. בתוך קבוצה של אנשי-מקצוע – פסיכולוגים ועובדים-סוציאליים – היה בלוריאן המתנדב היחיד, שהביא זווית אחרת, מעשית וחשופה. תחת השם הבדוי "גלעד", הוא נהפך לאחת הדמויות המרתקות בספרה של ליבליך, "קפה מוות", המתעד את שיחות הקבוצה.

הקשר ביניהם העמיק מעבר למפגשים, וכשבלוריאן החליט לאגד את חוויותיו מההוספיס בספר "הוספיסופיה", הייתה זו פרופ' ליבליך שכתבה את הטקסט המרגש, המופיע על הכריכה האחורית. המפגש איתה לא רק העניק לו כלים להנחיית קבוצות משלו, אלא גם נתן לו את הגושפנקה הרוחנית להמשיך ולחקור את הממשק שבין החיים לסופם.

”לפעמים אני בוכה בלילה, אי-אפשר שלא, אך זוֹ תחושת-שליחות,

שמעניקה לי חסד גדול.”
במפגשים שלו עם חולים סופניים נהיה בלוריאן לאוזן-קשבת ולמכל-סודות. "אתה פוגש בן-אדם, ולפעמים אתה יודע, כשאתה מסתכל לו בעיניים, שזאת הפעם האחרונה שאתה רואה אותו", הוא מספר בכנות המאפיינת אותו. בלוריאן אינו מנסה "לתקן", או להטיף– הוא פשוט נמצא שם.

הפתיחות שלו לספר את סיפורו האישי מרשימה לא-פחות. הוא אינו מסתיר את העובדה, שהיה "תלמיד עצלן", שהסתכל יותר מבעד לחלון מאשר על הלוח, או את הטראומה המכוננת שעיצבה את חייו– מותה של אמו כשהיה בן 19 בלבד. "נולדתי למציאות שהייתה ספוגה באובדן ויגון", הוא משתף, בהתייחסו להפלות וללידות השקטות שחוותה אמו לפני לידתו– דבר שחיבר אותו באופן עמוק לנושאי השכול והסיום.

“אני אדם מאמין”, הוא מסביר את יכולת ההישרדות הנפשית שלו במקומות הקשים ביותר. “יש לי הסכם עם אלוהים– אני מסיים את המשמרת, ומשתדל לא לקחת את הכול איתי הביתה. לפעמים אני בוכה בלילה, אי-אפשר שלא, אך זוֹ תחושת-שליחות, שמעניקה לי חסד גדול.”

"המוות הוא סוף החיים, הוא אינו סוף של מערכות-יחסים; אנשים צריכים לדבר על זה, כדי שהפחד לא ישתק להם את היכולת לחיות באמת."
התובנות שאסף בלוריאן לאורך השנים התגבשו לספרו "הוספיסופיה", המאגד 18 מונולוגים של חולים סופניים. הספר חושף את החרטות העמוקות ביותר של האדם ברגעיו האחרונים: על מה שלא נאמר, על הזמן שהושקע בעבודה במקום במשפחה ועל חוסר הנאמנות העצמית.

כאמור, בלוריאן השתתף תחת השם הבדוי "גלעד" בקבוצת "קפה מוות" של פרופ' עמיה ליבליך, שם הביא את סיפוריהם המצמררים של אלו, שרגע לפני הסוף בחרו לפרוק מטען של עשרות שנים. "האלמנט השזור בכל הסיפורים הוא תחושת-ההחמצה", נכתב בסיקור הספר. בלוריאן מצטט את המחזאי רוברט אנדרסון – ציטוט שזכה לחשיפה רבה בספרו של מיץ' אלבום – ומוסיף: "המוות הוא סוף החיים, הוא אינו סוף של מערכות-יחסים; אנשים צריכים לדבר על זה, כדי שהפחד לא ישתק להם את היכולת לחיות באמת."

"המסר שלי הוא: לתקן את מה שאפשר עכשיו, לפני שאוזל הזמן למקצה-שיפורים."
בשיחותיו בהוספיס ובמפגשים חברתיים בלוריאן מזקק את אשר הוא מכנה "הזמנה להתבוננות", כדי שאנשים לא יגיעו לקצה-הדרך עם "פנים חמוצים" על מה שהחמיצו. הוא נשען על מחקרה של האחות האוסטרלית ברוני וור, ומזהה חמש חרטות ליבתיות, שחוזרות על עצמן שוב-ושוב בחדרי-הגסיסה.

"החרטה הראשונה היא, שחיינו חיים שאחרים ציפו מאיתנו, ולא היינו נאמנים לעצמנו", מסביר בלוריאן. "השנייה היא: 'עבדתי קשה מדיי'. אנשים מבינים פתאום, שהם ויתרו על זמן עם הילדים ועל מערכות-יחסים, בשביל מירוץ שאין לו סוף." הוא ממשיך ומתאר את החרטה השלישית על אי-הבעת-רגשות: "אנחנו בתרבות המערבית צוברים וצוברים, ולא אומרים: 'אני אוהב אותך!', או אפילו: 'אני כועס!'. בסוף זה נשאר כמטען מעיק."

שתי החרטות האחרונות נוגעות לקשרים האנושיים ולאושר האישי. "אנשים מצטערים, שלא הקדישו זמן לחברים, ובעיקר על כך שלא הבינו, ששמחה היא עניין של בחירה", בלוריאן אומר במבט נוקב. "זה נשמע פשוט, אך בקצה-הדרך אנשים קולטים, שיכלו לבחור להיות מאושרים, ולא עשו זאת." לגבי בלוריאן, החרטות הללו הן תמרור-אזהרה לחיים: "בסוף, הכול זה מערכות-יחסים. אנחנו נולדים בקשר, ונרפאים רק בקשר. המסר שלי הוא: לתקן את מה שאפשר עכשיו, לפני שאוזל הזמן למקצה-שיפורים."

"דני הוא איש של-קצוות. מצד אחד, הקשיחות של המשטרה ושל המודיעין, ומצד שני– חמלה ורכות, שאין להן גבולות."
במרכז חייו של בלוריאן עומדת מיכל, אשתו זה 46 שנים. גם היא, כמו בלוריאן, הגיעה מעולם-הביטחון– 21 שנים בשב"כ, לאחר קריירה כעובדת-סוציאלית. כיום היא מנהלת קליניקה פרטית, והיא זוֹ שדחפה אותו להוציא את הספר ולשתף את העולם בתובנותיו.

"אני הצבע, והוא המופנם", היא צוחקת, כשהיא מצטרפת לשיחה בביתם המטופח בכוכב יאיר. "דני הוא איש של-קצוות. מצד אחד, הקשיחות של המשטרה ושל המודיעין, ומצד שני– חמלה ורכות, שאין להן גבולות. אני שומעת את כל הסיפורים שלו, כשהוא חוזר מההתנדבות, ואני רואה את האור על פניו, למרות הקושי." הזוגיות שלהם, שהחלה עוד בשירות הצבאי המשותף, מהווה בעבור בלוריאן את בסיס-האֵם המאפשר לו לצאת למסעותיו בנבכי הנפש האנושית. "אנחנו מתפתחים ביחד וכל אחד לחוד", אומרת מיכל. "אף-פעם לא משעמם עם דני!"

"המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים היא היכולת להיות שם בשביל אחרים."
דני בלוריאן אינו רק מתנדב– הוא מורה-דרך בעולם שרובנו מעדיפים להתעלם מקיומו. באמצעות קולו הרגוע ומבטו החומל, הוא מזכיר לנו, שהחיים הם מערכת-יחסים אחת גדולה, ושהזמן שלנו כאן הוא הזדמנות לתיקון ולחיבור.

כשהוא נשאל על העתיד, הוא נשאר ממוקד בכאן ובעכשיו. עם אות-הנשיא על המדף וספר חדש אולי באופק, הוא ממשיך להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבתי-החולים. "המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים היא היכולת להיות שם בשביל אחרים", הוא מסכם בטון אופטימי. "המוות הוא חלק מהחיים, וככל שנתיידד איתו מוקדם יותר, כך נדע לחיות את הזמן שנשאר לנו בצורה משמעותית יותר."